פרק ראשון – היכרות והתחלה
הפניה הראשונה שלי לאיל נעשתה מתוך הכרה כי הגיע הזמן לשינוי. התקופה בחיי הייתה תקופה של חיפוש עצמי מחודש, הידוע ברבים כמשבר אמצע החיים. עברתי זה מכבר את גיל ארבעים, הקמתי משפחה אהובה, רכשתי דירה במשכנתא סבירה (מעשה נדיר בתקופתנו) וניהלתי את דרכי בעולם התעסוקה במגמה של שיפור מתמיד. אולם, בין ההישגים וממש מאחורי אזור הנוחות, החלה לצמוח תחושה מטרידה של חוסר שקט. תחושה שהשליטה היא למראית עין בלבד ולמעשה אני מנווט את הספינה הפרטית שלי ללא מצפן. בתוך תוכי הרגשתי כי לא ברור לי הכיוון אליו אני הולך.
תחושת חוסר הכיוון הזו לא נתנה לי מנוחה. במישור הזוגי, הכול התנהל "בסדר" לכאורה, מלבד העליות והמורדות הרגילות שניתן לצפות להן בזוגיות נורמטיבית. במישור התעסוקתי, הצלחתי לנווט את עצמי לפוזיציות הרצויות לי אשר בסופו של דבר הלמו את כישורי, כשכיר. ברם, הכניסה לעשור החמישי של חיי טמנה בי זרע של תחושת אי יציבות, כאשר קראתי שוב ושוב סיפורים על בני 40+ אשר איבדו את עבודתם והתקשו למצוא עבודה חדשה. מעבר להתמודדות עם המציאות הזו והחשיבה כיצד אני מתמודד עם פיתוח הקריירה שלי בשנים הקרובות, הרגשתי כי משהו נוסף הלך לאיבוד. הרגשתי, שפעם, אי שם לפני דורות מספר, הסתתר לו חלום והייתה בי תשוקה כמוסה לגלות אותו מחדש.
תחושת אי הנוחות המשיכה לרחוש מתחת לפני השטח עד שהחלה להפוך למערבולת. הגשמת חלום והפחד מהחמצה, שאיפה להגשמה עצמית ומולן התמודדות עם חוסר וודאות לשנים הקרובות, חרדות קטנות הקשורות לילדים, בטחון תעסוקתי, זוגיות במבחן. לראשונה מזה שנים רבות הרגשתי כי אני זקוק ליד מכוונת.
רצוי להדגיש כי עד לנקודה זו בחיי, נמנעתי מללכת לטיפול כלשהוא. למרות שלמדתי וגדלתי בסביבה המעודדת תהליכים טיפוליים ורבים מחברי הלכו לטיפול כזה או אחר, תמיד הרגשתי כי אף אחד לא יכול לקרוא אותי מספיק טוב בשביל לעזור לי לנהל את חיי. היה בי סוג של התנגדות לכל תהליך כזה ולעיתים קרובות הרגשתי בנוח לזלזל בתהליכי הקואצ'ינג וההתפתחות השונים ולראות בהם אחיזת עיניים ותו לא.
אל איל דרורי הגעתי דרך המלצה. משך אותי השילוב שאיל הציע בין ייעוץ עסקי וניהול קרירה לתהליך מנטורינג אישי. למרות ההתנגדות הראשונית, בתחושת בטן הרגשתי כי מדובר על אדם רציני שיכול לעזור.
שיחת הטלפון הראשונה ביננו הייתה עניינית מאוד. איל ביקש ממני לבוא לפגישה עם ראש פתוח ולהכין את עצמי כך שאדע מדוע למעשה אני מגיע אליו. קבענו להיפגש במקום שיהיה נוח לשנינו ולאחר היכרות קצרה השיחה החלה להתגלגל.
סיפרתי על עצמי ואיל החל לכוון אותי בשאלותיו. הייתי מובך מעט מהשאלות ומהסיטואציה. מדוע אני בעצם כאן? מה באתי להשיג? לא הצלחתי לגבש אמירה ברורה כפי שציפיתי מעצמי, אבל איל היה רגוע וענייני ובדרכו המשיך לכוון את השיחה כך שאצליח לבנות כיוון ברור לפגישה ביננו. ראוי להדגיש כי כבר בנקודה זו חשתי, כי איל לא מדקלם בפני קלישאות קואצ'ינג או סיסמאות ניו אייג' שונות, אלא בעיקר מקשיב למה שיש לי לומר ומכוון אותי כך שלא אתפזר. הגישה הזו, אשר נותנת לי כיוון ובאותו הזמן מאפשרת לי את מלוא מרחב הביטוי, המשיכה לאפיין את המשך התהליך ביננו והייתה לטעמי המפתח להצלחת התהליך שהתחלנו יחד.
מכיוון שאין לימודים אפקטיביים ללא שיעורי בית, סיימנו את פגישתנו עם מתן משימה. איל שאל אותי, ממש במילים אלו, "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?". על פניו, שאלה מעט מביכה עבור גבר שזה מכבר נכנס לעשור החמישי של חייו, אולם לפתע היא נראתה לי רלבנטית יותר מתמיד. סיכמנו על מספר נקודות אותן אצטרך לסכם עבור הפגישה הבאה ועל הדרך בה עלי למקד אותן.
יצאתי מהפגישה בתחושה מעורבת. מצד אחד, הרגשתי כי לא השגנו הרבה בשיחתנו. ומצד שני, החלה לצמוח בי תחושה מעוררת שאני מתחיל לנוע בכיוון נכון. לקחתי נשימה עמוקה בידיעה כי אני עומד לקפוץ למים עמוקים. וכפי שאיל הבהיר, ידעתי כי לא מדובר בספרינט, אלא בשחייה למרחקים ארוכים.
